ההתייחסות לשחרורו של גלעד שליט כבעיה ביטחונית בשל מחיר שחרור האסירים תמורתו, מחמיצה את התמונה הגדולה של האירוע הזה בתולדות החברה שלנו. מעבר לאקסטזה המיידית של לראות את החייל החטוף משתחרר, החזרה שלו החזירה לנו את האמונה בכוחה של התקווה, של היכולת לעורר שינוי, של היחד. המקרה הזה מצטרף לרוח התקופה האחרונה, מלאת המרידות, מהמאהלים בשדרות ובקצות הארץ ועד לאביב העולם הערבי. אנשים התחילו להבין שלשבת בבית ולהתלונן מול הטלוויזיה על כמה קשה להם בחיים, זה אולי נחמד ומעביר ערב משפחתי נעים, אבל לא מזיז שום דבר ולאף אחד. בשביל לשנות צריך לעשות, ורצוי עם עוד כמה אנשים ששותפים לידיעה שאנחנו האחראיים הבלעדיים על חיינו. נכון, יש נסיבות, גוף ומגבלות שונות לכל אחד/ת מאתנו, אבל נשאר לנו הרבה מרחב תמרון יצירתי שנתון בידינו, ואנו שהופכים את היצירה הזו לדרך המכונה "חיים". ההורים של גלעד שליט יצאו מעורם על מנת להחזיר את בנם הביתה. לדפני ליף נשברו הקירות של הבית. למדינות ערב נמאס להיות מדוכאים על ידי מנהיגיהם. המכנה המשותף היחיד, הוא שכל המהפכנים הללו לא בחרו לעשות זאת לבד, אלא העירו אחרים וגרמו לכוח החברתי לדבר. לעתים אנשים מגיעים לטיפול לשם המשאלה הפשוטה הזו - לחוות את המועקות, העצב והתסכול - יחד.
