לזוז

שלוש שנים גרתי על הר הכרמל. שמעתי יללות תנים סמוך לשקיעה, נשענתי על עצי הזית, עקבתי אחר עדרי הכבשים המקומיים מונהגים בידי רועיהם על הגבעות הירוקות. המראה של היערות השרופים, על בני האדם, בעלי החיים והעצים שבתוכם, הדיר שינה מעיני במשך כמה ימים. הבטתי על האפר הזרוע על האדמה, וחשבתי לעצמי איזה מכות אנחנו מקבלים בגלל הרדמות בשמירה.

הכבאים האירופאים שבאו לעזור, חלקו עם אלה הישראלים, שגם אצלם נדרשו אסונות כדי להעלות את הנושא על סדר היום ולהקצות משאבים. כמו בחברה, זה קורה לנו גם כיחידים. לעתים רק אסונות מעירים אותנו מהתהלכות שאננה, גורמים לנו להרים את הראש מעל המים.

המורה שלי לנהיגה הפסיק לעשן באחת, אחרי שחטף התקף לב בתום שלושים שנות עישון של 2 קופסאות ביום. מכרה ותיקה עשתה הסבה מקצועית של 180 מעלות אחרי שהוריה נפטרו בפתאומיות. אנשים פונים לטיפול במקרים רבים בעקבות משבר שפוקד אותם ומכריח אותם לצאת מאזורי הנוחות המוכרים להם. לפעמים צריך להישרף מהיסוד כדי שנסכים לזוז למקום אחר, טוב יותר. כמה מוזר.

עוד מעט הטבע יחדש את ימיו והאפר יפנה מקום לחיים חדשים. המים יעוררו, גבעולים יזקפו ראש, נשרים יחזרו לקנן. אולי גם אנחנו נמצא שיר אחר, שידע לדייק את רצוננו ולטעת בנו את האומץ ללכת איתו.   

על ההרפיה

לפני 3 חודשים אבא של חבר חלה בסרטן. זה היה סרטן קטלני שתקף את הגוף במהירות. הוא התחיל טיפולים כימותראפיים והגיב אליהם מאוד קשה, לכן החליט להפסיק. הוא לא רצה לסבול שבועיים בשביל להאריך את החיים בעוד שבוע. הפסקת הטיפולים דינה אחד – הסוף קרוב. הוא כינס את משפחתו וביקש בהם לתמוך בהחלטתו ולהיפרד ממנו. המשפחה מצד אחד רצתה להיאבק למען המשך חייו, ומצד שני ראתה את סבלו הבלתי נסבל. לאחר התלבטות קשה, הם נענו לבקשתו. כשההנגדות הוסרה, אפשר היה לקיים פרידה אמיתית מהחיים. על מיטת חוליו הוא כתב מכתבים לילדיו. לאחר שסיים, הזמין כל אחד מהם לשיחה אינטימית, הקריא את המכתבים, אמר להם את שעל ליבו והם אמרו לו. יחד חלקו את מה שעברו בחיים יחד, את הערכתם, את אהבתם. כך במשך שעות נפרד מכל אחד מהם באינטימיות. לאחר ששוחח עם משפחתו הקרובה וכוחו היה עוד במותניו, הסריטו אותו מברך את נכדיו הקטנים, ואז הוזמנו בני המשפחה המורחבת. ביקשו מכל אחד שמגיע להכיר בכך שלא מדובר בביקור חולים, אלא בפרידה, לכן זו הזדמנות אחרונה להגיד כל מה שרוצים. בימים האחרונים, כשכאבו היה רב הוא הועבר להוספיס, אך עדין רצה לראות  חברים עמם עבד במשך עשרות שנים, וכך גם הם הוזמנו להיפרד ממנו. יום אחרי שנפרד מכולם, הוא החזיר את נשמתו לבורא.  

יש שיר הייקו של סנטוקה, שאני מאוד אוהבת, שהולך ככה:

תודה

שבעתי

אני מניח את מקלות האכילה.

השיר כתוב על סיום ארוחה, אך מרמז לסיום החיים. כמה מאיתנו מסוגלים כך להרגיש את המיצוי ולשחרר? האם אפשר לדעת  מתי להפסיק את המאבק, הנחישות, המרוץ. מתי אפשר להניח? לא רק בהקשר של החיים והמוות, בכלל. אני חושבת שגם כשאנשים יודעים שמותם של יקיריהם קרוב, הם ממשיכים לעודד אותם להלחם על החיים, מקושי להיפרד, לחדול, לעזוב, וזאת כששני הצדדים יודעים שהסוף קרוב. יש איזו דרישה להמשיך להתעלם מהמצב ולהחזיק בתקווה. אני יכולה להבין את הנטייה הזו בשעת מצוקה, אבל אבא של חברי בחר להרפות, כי לא היה טעם שימשיך לסבול. זו החלטה מאוד קשה כשחיינו עומדים מול העיניים, הפרידה מיקירנו, ההרגלים, הגוף. לכן הבחירה הזו היא כה אצילית, להישיר מבט למציאות, לבקש את תמיכת הקרובים ולצאת לדרך של אמת. לנצל את הרגעים האחרונים להגיד את כל מה שיש, לסכם, להיזכר בכל מה שחשוב ולתת את ברכת הדרך. לעתים דרוש יותר אומץ להרפות מאשר להלחם. 

מילים מילים

אני מדברת, כותבת, הוגה – והכל במילים. עד לא מזמן חשבתי שהמילים הן כל עולמי. המילים מהוות את השפה שלנו, בה רוב הזמן אנו משתמשים על מנת לפרש את מחשבותינו, לבטא את עצמנו, לתקשר עם אחרים. אבל לחוויות כמו בכי וצחוק אין מילים, ובכל זאת הן קיומיות וחזקות. יש עולם מקביל ואחר, שאין בו מילים והוא עומד לו דומם ומחכה שנתפנה אליו, והוא מלא חלומות דימויים וידיעות קדומות וחדשות. מתוך ההבנה הזו ראיתי שהשילוב של אמנות בטיפול לעתים הכרחי כדי להגיע אל מה שהשיחה לא יכולה לחדור אליו. מאז אני משתמשת באמנויות שונות – כתיבה, ציור, צילום, מוסיקה ודמיון. הטיפול ביצירה מאפשר את הגישור שמעבר לעולם המילים.

היצירה הטיפולית מאפשרת פתיחה של דלתות שבדרך כלל אנחנו מותירים סגורות, כי פעם כשפתחנו אותן, לא היה מי שהחזיק את מה שהיה בפנים, ומאז סגרנו, מפחד. אבל מעבר לדלת נמצא חלק בנו שנשאר שם, מחכה, לרגע הנכון, לצעוק את זעקתו, להגיד את שעל ליבו, להביא את עצמו כפי שהוא. אחרי הכל, לרגעי האינטימיות הגדולים ביותר שלנו - עם אנשים, עם הטבע, עם עצמינו - אין מילים.