אני מדברת, כותבת, הוגה – והכל במילים. עד לא מזמן חשבתי שהמילים הן כל עולמי. המילים מהוות את השפה שלנו, בה רוב הזמן אנו משתמשים על מנת לפרש את מחשבותינו, לבטא את עצמנו, לתקשר עם אחרים. אבל לחוויות כמו בכי וצחוק אין מילים, ובכל זאת הן קיומיות וחזקות. יש עולם מקביל ואחר, שאין בו מילים והוא עומד לו דומם ומחכה שנתפנה אליו, והוא מלא חלומות דימויים וידיעות קדומות וחדשות. מתוך ההבנה הזו ראיתי שהשילוב של אמנות בטיפול לעתים הכרחי כדי להגיע אל מה שהשיחה לא יכולה לחדור אליו. מאז אני משתמשת באמנויות שונות – כתיבה, ציור, צילום, מוסיקה ודמיון. הטיפול ביצירה מאפשר את הגישור שמעבר לעולם המילים.
היצירה הטיפולית מאפשרת פתיחה של דלתות שבדרך כלל אנחנו מותירים סגורות, כי פעם כשפתחנו אותן, לא היה מי שהחזיק את מה שהיה בפנים, ומאז סגרנו, מפחד. אבל מעבר לדלת נמצא חלק בנו שנשאר שם, מחכה, לרגע הנכון, לצעוק את זעקתו, להגיד את שעל ליבו, להביא את עצמו כפי שהוא. אחרי הכל, לרגעי האינטימיות הגדולים ביותר שלנו - עם אנשים, עם הטבע, עם עצמינו - אין מילים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה