לפני 3 חודשים אבא של חבר חלה בסרטן. זה היה סרטן קטלני שתקף את הגוף במהירות. הוא התחיל טיפולים כימותראפיים והגיב אליהם מאוד קשה, לכן החליט להפסיק. הוא לא רצה לסבול שבועיים בשביל להאריך את החיים בעוד שבוע. הפסקת הטיפולים דינה אחד – הסוף קרוב. הוא כינס את משפחתו וביקש בהם לתמוך בהחלטתו ולהיפרד ממנו. המשפחה מצד אחד רצתה להיאבק למען המשך חייו, ומצד שני ראתה את סבלו הבלתי נסבל. לאחר התלבטות קשה, הם נענו לבקשתו. כשההנגדות הוסרה, אפשר היה לקיים פרידה אמיתית מהחיים. על מיטת חוליו הוא כתב מכתבים לילדיו. לאחר שסיים, הזמין כל אחד מהם לשיחה אינטימית, הקריא את המכתבים, אמר להם את שעל ליבו והם אמרו לו. יחד חלקו את מה שעברו בחיים יחד, את הערכתם, את אהבתם. כך במשך שעות נפרד מכל אחד מהם באינטימיות. לאחר ששוחח עם משפחתו הקרובה וכוחו היה עוד במותניו, הסריטו אותו מברך את נכדיו הקטנים, ואז הוזמנו בני המשפחה המורחבת. ביקשו מכל אחד שמגיע להכיר בכך שלא מדובר בביקור חולים, אלא בפרידה, לכן זו הזדמנות אחרונה להגיד כל מה שרוצים. בימים האחרונים, כשכאבו היה רב הוא הועבר להוספיס, אך עדין רצה לראות חברים עמם עבד במשך עשרות שנים, וכך גם הם הוזמנו להיפרד ממנו. יום אחרי שנפרד מכולם, הוא החזיר את נשמתו לבורא.
יש שיר הייקו של סנטוקה, שאני מאוד אוהבת, שהולך ככה:
תודה
שבעתי
אני מניח את מקלות האכילה.
השיר כתוב על סיום ארוחה, אך מרמז לסיום החיים. כמה מאיתנו מסוגלים כך להרגיש את המיצוי ולשחרר? האם אפשר לדעת מתי להפסיק את המאבק, הנחישות, המרוץ. מתי אפשר להניח? לא רק בהקשר של החיים והמוות, בכלל. אני חושבת שגם כשאנשים יודעים שמותם של יקיריהם קרוב, הם ממשיכים לעודד אותם להלחם על החיים, מקושי להיפרד, לחדול, לעזוב, וזאת כששני הצדדים יודעים שהסוף קרוב. יש איזו דרישה להמשיך להתעלם מהמצב ולהחזיק בתקווה. אני יכולה להבין את הנטייה הזו בשעת מצוקה, אבל אבא של חברי בחר להרפות, כי לא היה טעם שימשיך לסבול. זו החלטה מאוד קשה כשחיינו עומדים מול העיניים, הפרידה מיקירנו, ההרגלים, הגוף. לכן הבחירה הזו היא כה אצילית, להישיר מבט למציאות, לבקש את תמיכת הקרובים ולצאת לדרך של אמת. לנצל את הרגעים האחרונים להגיד את כל מה שיש, לסכם, להיזכר בכל מה שחשוב ולתת את ברכת הדרך. לעתים דרוש יותר אומץ להרפות מאשר להלחם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה