שלוש שנים גרתי על הר הכרמל. שמעתי יללות תנים סמוך לשקיעה, נשענתי על עצי הזית, עקבתי אחר עדרי הכבשים המקומיים מונהגים בידי רועיהם על הגבעות הירוקות. המראה של היערות השרופים, על בני האדם, בעלי החיים והעצים שבתוכם, הדיר שינה מעיני במשך כמה ימים. הבטתי על האפר הזרוע על האדמה, וחשבתי לעצמי איזה מכות אנחנו מקבלים בגלל הרדמות בשמירה.
הכבאים האירופאים שבאו לעזור, חלקו עם אלה הישראלים, שגם אצלם נדרשו אסונות כדי להעלות את הנושא על סדר היום ולהקצות משאבים. כמו בחברה, זה קורה לנו גם כיחידים. לעתים רק אסונות מעירים אותנו מהתהלכות שאננה, גורמים לנו להרים את הראש מעל המים.
המורה שלי לנהיגה הפסיק לעשן באחת, אחרי שחטף התקף לב בתום שלושים שנות עישון של 2 קופסאות ביום. מכרה ותיקה עשתה הסבה מקצועית של 180 מעלות אחרי שהוריה נפטרו בפתאומיות. אנשים פונים לטיפול במקרים רבים בעקבות משבר שפוקד אותם ומכריח אותם לצאת מאזורי הנוחות המוכרים להם. לפעמים צריך להישרף מהיסוד כדי שנסכים לזוז למקום אחר, טוב יותר. כמה מוזר.
עוד מעט הטבע יחדש את ימיו והאפר יפנה מקום לחיים חדשים. המים יעוררו, גבעולים יזקפו ראש, נשרים יחזרו לקנן. אולי גם אנחנו נמצא שיר אחר, שידע לדייק את רצוננו ולטעת בנו את האומץ ללכת איתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה